פסק-דין בתיק ע"א 9393/06

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) בת.א. 9275/04 מיום 18.7.06, שניתן בתביעת המערערים לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המערערים הנם ילדיהם ויורשיהם של בני הזוג מכלוף ומרים ביטון ז"ל (להלן - המנוחים). המנוחים נספו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 30.5.04, עת נסעו במכוניתם בה נהגה בת הזוג, מרים ז"ל (להלן - המנוחה). המנוחה הייתה בעת התאונה כבת 48 שנים וחצי. בן זוגה, מכלוף ז"ל (להלן - המנוח), היה אז כבן 58 שנים. בית משפט השלום פסק למערערים פיצוי בסך של 79,000 ש"ח עבור נזק לא-ממוני, ופיצוי נוסף בסך של 12,000 עבור הוצאות קבורה ומצבות. הרכיב השלישי של התביעה, שעניינו נזקי עזבון המנוחים בגין אובדן יכולת השתכרותם ב"שנים האבודות" בהן קוצרה תוחלת חייהם כתוצאה מהתאונה, נדחה. הודעת הערעור כוונה הן כלפי דחיית התביעה לפיצוי בגין אותן "שנים אבודות" והן כלפי מיעוט הפיצוי שנפסק בגין הוצאות הקבורה. בעיקרי הטיעון מטעם המערערים נזנח ענין הוצאות הקבורה ונותרה לבדה סוגית "השנים האבודות".

2.         המנוחים נישאו בשנת 1971. במחצית הראשונה של שנות ה-90 הם התגרשו, אך כעבור מספר חודשים חזרו לחיות יחד, והמשיכו בכך ברציפות במשך כ-10 שנים עד לתאונה. עובר לתאונה עבדו המנוחים באילת, והתגוררו בה בדירה בת 2 חדרים שבבעלותם. המנוח עבד כאיש אחזקה במלון הנסיכה, והמנוחה עבדה בעיריית אילת כעוזרת לגננת. תשתית הראיות שהונחה בפני בית משפט השלום באשר למצב הכלכלי של המנוחים כללה תצהיר מאת בתם הצעירה, המערערת 4, חוות-דעת מטעם המשיבים מאת הכלכלן משה קצין (להלן - קצין), ומסמכים שונים שכל צד הגיש. הוסכם כי לא יתקיימו חקירות על התצהיר ועל חוות-הדעת, וכך פסק הדין ניתן על יסוד החומר הכתוב.

3.         בית משפט השלום ראה לנכון להסתמך על חוות-הדעת של קצין, אותה תיאר כ"מבוססת על מסמכים רבים, ועל ניתוח שקול ומאוזן שלהם", ולפיכך כ"משכנעת בהרבה" בהשוואה לתמונה אותה ניסתה המערערת 4 להציג בתצהירה. על יסוד זאת נקבע כי החיסכון הממוצע של המנוחים עמד על כ-700 ש"ח לחודש. לצד זאת, היה נכון בית המשפט להשקיף על הנתונים בכמה עניינים באופן נוח יותר למערערים בהשוואה להסתכלותו של קצין. בסופו של דבר הגיע בית המשפט לכלל מסקנה לפיה עד לתום תוחלת החיים הצפויה של המנוחים אלמלא התאונה לא היה עולה בידם לצבור סכום כלשהו כחיסכון, אלא דווקא להיפך: הוצאותיהם הצפויות לאחר הפרישה מהעבודה היו אמורות לעלות בהרבה על ההכנסות הזעומות ביותר שהיו צפויות להם באותה תקופה. הטעם לשיעור הנמוך של ההכנסות הוא בצבירה הנמוכה של זכויות פנסיוניות בשל העדר הפרשות מספיקות לצורך זה במהלך השנים. בהקשר זה נאמר בחוות-הדעת של קצין, כי הנתונים שהתקבלו מקרנות הפנסיה מצביעים על הסתכמות מנת הפנסיה הכוללת של שני המנוחים בסך של כ-439 ש"ח לחודש; כי סכום זה אינו מאפשר הוצאות קיום סבירות לבני זוג מבוגרים; וכי ממילא יש מקום לסברה לפיה המנוחים היו נאלצים לממן את מחייתם לאחר גיל הפרישה באמצעות החיסכון שהיו צוברים במהלך שנות העבודה. בהעדר חיסכון צפוי עד לתום תוחלת החיים הצפויה של המנוחים, לא ראה בית משפט קמא מקום לפצות את עיזבונם בגין שנות ההשתכרות האבודות.

טענות המערערים

4.         טענות המערערים מתחלקות לרובד עובדתי ולרובד משפטי. ברובד העובדתי תוקפים הם את ממצאיו של קצין, עליהם נסמך בית משפט קמא, בשתי סוגיות עיקריות: האחת, גובה החיסכון הכספי שהיה צפוי למנוחים עד לפרישתם מהעבודה. השניה, היקף המקורות הכספיים שהיו צפויים לעמוד לרשות המנוחים לאחר פרישתם מהעבודה. 

בנוגע לסוגיה הראשונה מסקנתו של קצין היא, כאמור, שעד לפטירתם הצליחו המנוחים לחסוך סכום חודשי ממוצע של כ-700 ש"ח. מסקנה זו מבוססת על כך שהנכס המשמעותי היחיד אותו הם הותירו אחריהם היה הדירה באילת. לשם רכישתה ניטלה על ידי המנוחה בשנת 1993 הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות. ממסמכי הבנק למד קצין כי ערך הדירה לצרכי ביטוח הועמד על 326,213 ש"ח וכי יתרת חוב המשכנתא עמדה בעת התאונה על 115,000 ש"ח. על ההפרש, בסך של 211,213 ש"ח, הוסיף קצין סך של 65,000 ש"ח (20% משווי הדירה) המבטא לדעתו את שווי מיטלטלי הדירה. הסיכום, בסך של 276,213 ש"ח, חולק על ידו ב-396 החודשים מאז נישואי המנוחים ועד למותם. התוצאה, בסך של 698 ש"ח, היא המבטאת לדעת קצין את החיסכון הממוצע החודשי. המערערים תוקפים קביעה זו בטענה שבהעדר נתונים באשר לחלוקת הרכוש של המנוחים בעת גירושיהם 10 שנים לפני התאונה, כמו גם לגבי מועד רכישת הדירה ומקור הכסף ששימש לכך, אין יסוד להנחה לפיה הדירה ומיטלטליה הנם הנכסים היחידים אותם המנוחים הצליחו לצבור במהלך חייהם. ההסתמכות על הערכת הביטוח של הבנק לצורך קביעת שווי הדירה מוטעית אף היא, לדעת המערערים, שכן אותה הערכה אינה מתייחסת אלא לשווי המבנה ולא לשווי הקרקע שהנו בדרך כלל כפול משווי המבנה. בנוסף, אין כל ראיה לכך שהערכת הבנק נעשתה בצורה מקצועית, וייתכן כי היא ביטאה את הסכום המינימלי שסיפק את הבנק כביטחון בשים לב ליתרת ההלוואה. מעל הכול: במהלך מרבית שנות חייהם המשותפות גידלו המנוחים וכלכלו את ארבעת ילדיהם, שבינתיים בגרו ועזבו את הבית. הסרתה של מעמסה כספית זו הגדילה, מטבע הדברים, את ההכנסה הפנויה שלהם, ולפיכך טעות היא לערוך ממוצע של שיעור החיסכון בכל שנות החיים המשותפים ולהניח כי מה שהיה נכון לתקופת גידול הילדים נכון לתקופה שלאחר עזיבתם את הבית, שרק היא התקופה הרלוונטית לתביעה.

טענתם של המערערים בנוגע למקורות הקיום הצפויים של המנוחים לאחר הפרישה מהעבודה, הנה שקצין שגה כאשר הגביל מקורות אלה לקרנות הפנסיה, והתעלם ממקורות נוספים שהיו צפויים לעמוד אז לרשות המנוחים: קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, תוספת ותק לקצבת זקנה בשל פרישה מאוחרת של המנוחה (בגיל 67 במקום  60), וחיסכון מצטבר בקרנות השתלמות ופיצויים, אליהן המעבידים של שני המנוחים העבירו כספים מידי חודש.                   

5.         עד כאן טענותיהם העובדתיות של המערערים. ברובד המשפטי סבורים הם כי בית משפט השלום טעה ביישום ההלכה הנוגעת לפיצוי בעד אבדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות". הלכה זו נתחדשה בפסק הדין בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486. יישומה בפסיקת הערכאות המבררות לא היה אחיד, והוליד התלבטויות וגישות שונות. אלה באו לידי ביטוי גם בסיכומי הצדדים דנן בפני בית משפט השלום. ביום הגשת סיכומי התובעים (המערערים), 11.4.06, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין נוסף בו פותחה ההלכה בסוגית "השנים האבודות": ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199. באותה פרשה נדונה בין היתר שאלת דרך חישוב הפיצויים בגין "השנים האבודות" של ניזוק חסר-תלויים. לגבי ניזוק כזה הועדפה שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות על פני שיטת הידות, היא השיטה הנקוטה לגבי קיצור תוחלת חייו של ניזוק שאחרים תלויים בו. בבארו את משמעות שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות אמר שם בית המשפט (בפסקה 10):

"הבחירה לנכות הוצאות מוגברות מניחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים; זאת ועוד, כאשר יש לו לאדם משפחה, הוצאות-מחייה שונות משרתות את בני הבית כולם. השאלה שנותרה היא לפיכך מהו שיעור הניכוי. בתי משפט שונים, בישראל ובמדינות אחרות, בחרו לא אחת באומדן גלובאלי... בישראל מסתמנת מגמה בערכאות המבררות להעמיד את הפיצוי על שעור של 30% מבסיס השכר, שהוא בדרך-כלל השכר הממוצע במשק... לאומדן דומה ניתן להגיע גם על-פי שיטת הידות וזאת בנתון להנחתנו כי אין להקים לניזוק משפחה רעיונית. חישוב הפסדיו של ניזוק בנתונים אלה מבוסס על חלוקת הכנסתו לשלוש ידות - ידת קיום, ידת חסכון וידת משק הבית. זו האחרונה מצטרפת בהעדר תלויים לידת הקיום ואלה השתיים נגרעות מן הפיצוי, כך שנותרת הידה האחת ששליש שיעורה. הערכאות המבררות בחרו כאמור בדרך האומדן והגיעו לנתון שאמנם אינו זהה אך דומה מאד     (30%), ובפרקטיקה זו המשקפת ניסיון שיפוטי רחב אין להתערב. כמובן, שיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת".   

המערערים טוענים כי לא הייתה כל הצדקה להימנעות בית משפט השלום מלהחיל גם על המנוחים פרקטיקה שיפוטית זו, שאושרה על ידי בית המשפט העליון כמבטאת נכונה את שיעור החיסכון של ניזוק חסר-תלויים. לפי החשבון של המערערים, אם מחילים שיעור חיסכון זה (30%) על בסיס השכר של המנוחים כפי שהוא עולה מתלושי השכר שלהם בחודשים הסמוכים למותם - ובכלל זה תוספות בגין הפרשות המעביד לקרן פנסיה, קרן פיצויים וקרן השתלמות - יוצא כי אובדן החיסכון מיום התאונה ועד גיל 67 עומד על 240,500 ש"ח למנוח ועל 256,600 ש"ח למנוחה. סכומים אלה מגיעים, כך נטען, לעיזבון המנוחים, שהמערערים באים בנעליו.

טענות המשיבים

6.         המשיבים חלוקים על ההנחות העובדתיות והמשפטיות של המערערים. המשיבים דבקים בחוות-דעתו של קצין, הנסמכת לדעתם על נתונים מוכחים באמצעות מסמכים מזמן אמת, להבדיל מהשערות וסברות המועלות על ידי המערערים, שבהעדר תמיכה במסמכים אין בכוחן לסתור את האמור בחוות-הדעת. זאת ועוד. ויתורם של המערערים על חקירתו של קצין אינו מאפשר להם להטיח כעת ביקורת בחוות-דעתו, שהרי מקומן של השאלות והתהיות בחקירה נגדית ולא בסיכומים. כיוון שכך, יש לצאת מן ההנחה לפיה שיעור החיסכון החודשי של המנוחים עד לפרישתם מהעבודה היה ממשיך לעמוד על כ-700 ש"ח לשניהם יחד. החיסכון שנצבר עד לפטירה, המתבטא בדירת המנוחים, עבר במלואו למערערים שירשו את הדירה. לעומת זאת, החיסכון שהיה אמור להצטבר ממועד הפטירה ועד למועד פרישת המנוחים מהעבודה, לא היה צפוי להישאר בידיהם עד תום תוחלת חייהם ולעבור לעיזבונם, שכן המנוחים היו נאלצים לעשות בו שימוש למימון קיומם השוטף לאחר הפרישה. בתקופה זו לא היו צפויים לעמוד לרשותם אלא תגמולי פנסיה זעומים, דבר הנלמד מכך שהמנוח צבר עד למועד פטירתו מנת פנסיה חודשית מקרן מבטחים בסך של 223 ש"ח, ואילו המנוחה הגיעה למנת פנסיה צפויה הן מקרן מבטחים והן מקרן מקפת החדשה בסך של כ-950 ש"ח לחודש. סכומים אלה בצירוף קצבת הזקנה מאת המוסד לביטוח לאומי אינם מאפשרים קיום סביר של משפחה המונה שתי נפשות, שכן על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ההוצאה הממוצעת למשק בית של משפחה כזו עומדת על 9,375 ש"ח לחודש. לא זו אף זו, אלא שהמנוחים הותירו אחריהם במותם חובות לבנקים מלבד חוב המשכנתא לבנק לאומי למשכנתאות (שנפרע באמצעות פוליסת ביטוח החיים של המנוחה). החוב העיקרי הוא לבנק דיסקונט, בגין הלוואה שיתרתה בעת הפטירה עמדה על 217,822 ש"ח, וכנגדה לא עמד כל נכס לביטחון. בנוסף נותר חשבון העו"ש של המנוחים ביתרת חובה בסך של 12,783 ש"ח. חובות אלה, טוענים המשיבים, בולעים כל חיסכון אפשרי של המנוחים לאורך תוחלת חייהם, ומצטרפים לקיום השוטף שלהם לאחר הפרישה מהעבודה, שחייב גם הוא שימוש בכספי החיסכון.

המשיבים אינם מקבלים גם את חישוב השכר שבוצע על ידי המערערים. חישוב זה כולל בתוכו את הפרשות המעבידים לקרן פנסיה, קרן פיצויים וקרן השתלמות, ומסקנתו הנה כי השכר החודשי נטו עובר לתאונה של המנוח היה 7,095 ש"ח ושל המנוחה 5,518 ש"ח. המשיבים טוענים כי השכר הממוצע השנתי של המנוח עמד על 4,599 ש"ח לחודש ושל המנוחה על 4,529 ש"ח לחודש, וכי לא ניתן לצרף אליהם את ההפרשות לקרנות השונות. קרן הפיצויים לא הייתה אמורה להיות ממומשת במקרה שהמנוחים היו ממשיכים בעבודה, ובכל מקרה תמורתה נכללה בתלוש השכר של המנוח לחודש מאי 2004 ועברה לעיזבון. הכספים שהצטברו בקרן ההשתלמות עברו ככל הנראה גם הם אל היורשים. ההפרשות לקרנות הפנסיה אינן ראויות להיחשב במסגרת השכר הקובע את היקף החיסכון מהעבודה, בהיותן מיועדות לפרנס את המנוחים לעת פרישתם מהעבודה, והכללתן בתור חיסכון תיצור כפילות.

מצבם הכלכלי האמור של המנוחים הנו המענה הניתן על ידי המשיבים לטענתם המשפטית של המערערים המבקשת להחיל על המקרה דנן את שיעור החיסכון של 30% שאומץ בפרשת פינץ בגדרי שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות. המשיבים מפנים לכך ששיעור חיסכון זה נקבע כחזקה המהווה ברירת מחדל למצבים של חסר בנתונים אודות היקף ההכנסה והחיסכון של הניזוק הספציפי. לעומת זאת, בהימצא נתונים כאלה יש לשום על פיהם את החיסכון האמיתי שנשלל בעקבות המוות, ולא להסתמך על חזקה שנתבררה כלא נכונה בנסיבות המקרה המסוים. כך הוא במקרה שלפנינו, בו השכר החודשי הממוצע של המנוחים עמד על כ-72% משיעור השכר הממוצע במשק. בהיות החיסכון נגזר תמיד משולי ההכנסה (שכן ההוצאות הינן קבועות) לא ייתכן שאדם ששכרו עומד על רמה כזאת יצליח לחסוך 30% מהכנסתו. זאת בנוסף לראיות הקונקרטיות שהובאו על ידי המשיבים להוכחת שיעור החיסכון בפועל של המנוחים מעבודתם ולהוכחת הייעוד המתכלה של אותו חיסכון.

דיון

7.         הלכת פינץ סילקה את חוסר הוודאות ששרר באשר לשיטה הנכונה לחישוב החיסכון שנמנע ב"שנים האבודות", והבהירה כי כאשר מדובר בניזוק חסר-תלויים אין תחולה לשיטת הידות אלא לשיטת ניכוי ההוצאות המוגברות. וכן נאמר בענין זה בפסקה 10 לפסק הדין:

"מהי איפוא המשמעות המעשית של ההסתמכות, מבחינת דרך החישוב, על הקיים והידוע? יש להבחין כאן בין ניזוק חסר-תלויים לבין ניזוק שאחרים תלויים בו. לגבי הראשון - הניזוק חסר-התלויים - סבורני כי יש להמשיך ולהתייחס אליו, לעניין פיצויי העתיד, כאל ניזוק חסר - תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. עמדנו על שיטת החישוב הזו בעניין אטינגר הנ"ל, בהתייחס לקטין: 'כך, למשל, ניתן להציע, בתביעת הקטין, לנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות בהיעדר תלויים, ולהעדיף שיטה זו על ההנחה הספקולטיבית יותר בדבר קיומם (העתידי) של התלויים ובדבר מספרם, תוך ניכוי ידת הנפגע'. והדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר-תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו".                           

כך נקבע לגבי ניזוק קטין או צעיר, שחרף הסיכוי הטוב שיעלה בידו להקים משפחה ולהעמיד צאצאים נדחתה החלת שיטת הידות עליו בשל הצורך ששיטה זו מעוררת להיזקק להנחה הספקולטיבית בדבר "משפחה רעיונית" (שם, פסקאות 6-9). על אחת כמה וכמה שכך ראוי לנהוג לגבי המנוחים, שגילם המתקדם ומצבם המשפחתי יצרו רמה גבוהה של הסתברות לכך שלא יידרש מהם לתמוך בעתיד בבני משפחה תלויים, לאחר שכל ילדיהם גדלו, עזבו את הבית וניהלו חיים עצמאיים. התלוי היחיד של כל אחד מהמנוחים היה בן זוגו; ומשעה ששניהם מתו כאחד לא נותר כל תלוי.

שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות יוצאת מתוך הנחה שהוצאות המחיה של המנוחים גדלו כתוצאה מעזיבת ילדיהם את הבית, שהרי "אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים" (פרשת פינץ, פסקה 10). כאמור, טענת המערערים הנה ששיעור הוצאותיו המוגברות של אדם כזה עומד לעולם על 70% והיתר מופנה לחיסכון. טענה זו לא ניתן לקבל. הלכת פינץ נותנת ביטוי מובהק לצורך בהימנעות מ"ספקולטיביות-יתר" ול"חשש מפני שומת פיצויים המנותקת מדי מן המציאות" (פסקה 7). בשל כך נדחתה בה, לגבי ניזוק חסר-תלויים, שיטת החישוב הנשענת על יצירת "משפחה רעיונית". אמנם, גם שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות שאומצה באותה הלכה לגבי ניזוק חסר-תלויים אינה חפה מספקולציה, שהרי מתירה היא שימוש בחזקה המעמידה באופן כללי את שיעור החיסכון על 30% מבסיס השכר, חרף העדר הוכחה  פרטנית לגבי שיעור החיסכון של הניזוק הספציפי. אולם מספקולציה זו אין מנוס, בשים לב לכך שחלק גדול מן הניזוקים חסרי-התלויים הנם אנשים צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל העבודה או לפחות להתייצבות בשוק העבודה. כפי שהוסבר בפרשת אטינגר (עמ' 543): "הספקולציה, אכן, עשויה למצוא ביטוי בשאלת גובה 'החיסכון' שהיה אוצר בידו הקטין, כמו גם בשאלת זהות התלויים בו במועדים הרלבנטיים. אלא שהספקולציה היא אילוץ, שתביעת הנזיקין חייבת להתמודד עמו - ולא בדרך של זניחת העיקרון, כי אם בבחירה מתאימה של דרכי יישומו". נאמנה להשקפה זו בדבר הפחתת הרכיב הספקולטיבי של שיטת חישוב החיסכון ככל שניתן, לא הייתה להלכת פינץ כוונה להשתמש בחזקת ניכוי 30 האחוזים אלא בעניינם של ניזוקים שאין לגביהם נתונים מן השטח באשר לגובה ההכנסה והחיסכון. במצבים כאלה, הובהר שם (בפסקה 11), חזקה זו משקפת "שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור... שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו 'היסטוריה' אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית" (ההדגשות הוספו).